החלטה בתיק בש"פ 5187/12

           לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 19921-05-12, כבוד השופט ר' יעקובי) מיום 19.6.2012, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר ונאשם נוסף על תום ההליכים המתקיימים נגדם.

           נגד העורר והנאשם הנוסף הוגש כתב אישום בגין עבירות של סחיטה באיומים והצתה. על פי עובדות כתב האישום, בסמוך לחודש נובמבר, על רקע סכסוך משפחות, איימו השניים על אדם שלישי שלא יכנס למחנה הפליטים שועפט ושאם יעשה כן יציתו את רכבו. במסגרת האישום השני, נטען כי השניים הציתו, ביום 113.1.2012, רכב בבעלותו של בן המשפחה היריבה.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להורות על מעצרו של העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים המשפטיים המתקיימים נגדם.

           ביום 21.5.2012 קבע בית המשפט כי לעניין האישום הראשון יש ראיות לכאורה נגד השניים, העולות מהודעות שני המתלוננים בפרשה. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענותיהם נגד מהימנות ההודעות, שעניינן בהליך המרכזי. כמו כן, קבע בית המשפט כי תצהירים שהוגשו מטעם העורר והנאשם הנוסף עניינם אף הוא בשאלת מהימנות המתלוננים, ואין מקום להידרש להם בשלב הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. לצד זאת, ציין בית המשפט כי יש בראיות לכאורה כדי לבסס עבירה של איומים, וספק אם הן מבססות עבירה של סחיטה באיומים, ונתן לגורם זה, כמו גם לעובדה שהשניים הוזהרו כי הם נחקרים ביחס לעבירה של סחיטה באיומים, משקל בהחלטתו. לעניין האישום השני, קבע בית המשפט כי יש בעדות הישירה של המתלוננת (אשתו של בעל הרכב שהוצת לכאורה), בשילוב עם חיזוק בדמות עדות של אדם שלישי, יעקוב אבו סעב, הקושר את הנאשמים למקרה אחר של רכב שהוצת, ושתיקתם של השניים בחקירה, כדי להוות בסיס ראייתי לכאורי שאינו מבוטל לביצועה של העבירה. בהקשר זה, עמד בית המשפט על כך שחלקים מהודעתה של המתלוננת נסמכו על עדויות שמיעה הנוגעות לאירועים שקרו קודם להצתה, אך שבכל הנוגע להצתה עצמה הייתה המתלוננת עדה ישירה. יחד עם זאת, נוכח טענות השניים בדבר העדר ראיות לכאורה באישום השני ואי העברת מלוא חומרי החקירה לבאי כוחם, קבע בית המשפט כי חומרי חקירה נוספים שיועברו לשניים יבחנו במסגרת דיון נוסף, בטרם הכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות. לעניין קיומה של עילת מעצר, קבע בית המשפט כי אף שהשניים אינם חולקים על קיומן של עילות מעצר בשל מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט, נוכח פרק הזמן הארוך שבין מועד ביצוע העבירות לכאורה למועד המעצר, יש מקום לקבלת תסקירי מעצר בעניינם.

           ביום 19.6.2012 נתן בית המשפט המחוזי החלטה משלימה בבקשה למעצרם של השניים עד לתום ההליכים המתקיימים נגדם. במסגרת זו, בחן בית המשפט את טענות השניים לעניין חומרי החקירה הנוספים שהועברו להם לעניין האישום השני. בית המשפט קבע כי טענות השניים לעניין מהימנותו של יעקוב אבו סעב, וכן לעניין מהימנותה של המתלוננת, מקומם בהליך הראשי, ואין מקום לבוחנן בשלב של בחינת הראיות לכאורה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי העורר חרג בטענותיו נגד מהימנותה של המתלוננת מהמסגרת הדיונית שהוא עצמו הגדיר (ראו עמוד 3 להחלטה מיום 19.6.2012). נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט כי מתקיימות ראיות לכאורה גם במסגרת האישום השני. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי אין בטענות השניים לעניין מהימנותה של המתלוננת כדי לכרסם בעוצמת הראיות באופן השולל את קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות. לעניין המסוכנות, עמד בית המשפט על כך שהמפקחים שהוצעו על ידי השניים לא התייצבו לפגישה עם שירות המבחן. בהמשך לכך, קיבל בית המשפט את הערכת שירות המבחן לעניין העורר, על פיה הסיכון להישנות התנהגות אלימה הוא גבוה, ואת המלצת שירות המבחן שלא לשחררו לחלופת מעצר כלשהי (לשם השלמת התמונה יצוין כי אף בעניינו של הנאשם הנוסף המליץ שירות המבחן שלא לשחררו לחלופת מעצר). על בסיס זה, קבע בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר למעצרם של השניים, וכי אין חלופה המאיינת את מסוכנותם, ולפיכך הורה על מעצרם עד לתום ההליכים המתקיימים נגדם. זאת, בכפוף לכך שאם יהיה בחומר ראיות נוסף שיועבר לידי השניים כדי לכרסם בראיות לכאורה, יהיו רשאים להציגן במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה. נגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

           במסגרת הערר, טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא בחן את עצמת הראיות ודחה את טענותיו לעניין מהימנותו של יעקוב אבו סעד. בנוסף, טוען העורר כי יש לתת משקל לקשיים בהודעתה של המתלוננת, נוכח הסכסוך שהיה בין העורר לבעלה, הבדלי הגרסאות של בין הודעתה הראשונה והשנייה, וחלקים בהודעתה המבוססים על עדויות שמיעה. בהמשך לכך, טוען העורר כי בית המשפט נתן משקל יתר להמלצת שירות המבחן ומשקל חסר לפרק הזמן הארוך שעבר בין מועד ביצוע העבירות לכאורה לבין המעצר. כמו כן טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא בחן חלופות שהוצעו מחוץ לשועפט. יצוין כי במהלך הדיון טען העורר כי יש בחומרי החקירה הנוספים שהועברו לרשותו ראיות חדשות המכרסמות בעוצמת הראיות לכאורה, ואף מטעם זה יש מקום לשחררו לחלופת מעצר.

           במענה, טענה המשיבה כי אין מקום במסגרת הערר הנוכחי לבחון את טענות העורר לעניין קיומן של ראיות חדשות המצדיקות את בחינתה מחדש של ההחלטה, ומקומן של טענות אלו במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לעניין קיומן של הראיות לכאורה לביצוע העבירות לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכי אין מקום לבחון את טענות העורר הנוגעות למהימנות הראיות בשלב של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. לעניין מסוכנותו של העורר, טוענת המשיבה כי יש להתחשב במסוכנות הכללית העולה מהשילוב שבין שני האישומים, כמו גם מעברו הפלילי של העורר והמלצת תסקיר המבחן בעניינו. בהקשר זה, טוענת המשיבה כי לא נפל כל פגם בתסקיר שירות המבחן, אשר התחשב בין היתר ברקע האישי של העורר.

           לאחר העיון בערר על צרופותיו ובהחלטות בית המשפט המחוזי ולאחר שהצדדים טענו בעל פה לפניי, מצאתי כי דין הערר להידחות.

           בפתח הדברים יצוין כי אין מקום להידרש בהליך זה לטענות העורר העולות מחומרי חקירה חדשים שהועברו לרשותו. טענות אלו מקומן בבקשה לעיון חוזר בהחלטת למעצר עד לתום ההליכים, כפי שציין בית המשפט המחוזי במפורש בהחלטתו.

          לגופו של עניין, כידוע, לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים - עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח. במסגרת זאת, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

           במקרה הנוכחי, הצדדים אינם חלוקים על כך שהאישומים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר, ועיקר המחלוקת נסובה סביב שאלת קיומן של ראיות לכאורה. בעניין זה, מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. ביחס לאישום הראשון, אף שבית המשפט קבע כי ספק אם יש ראיות לכאורה לעבירה של סחיטה באיומים, נקבע כי יש ראיות לכאורה לעבירה של איומים. על קביעה זו העורר כלל אינו מבקש להשיג. ביחס לאישום השני, קביעתו של בית המשפט מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה, במסגרתה אין מקום לבחון את מהימנות העדים בשלב בחינת הראיות לכאורה. ברי, כי אם היה בהודעותיה של המתלוננת כדי לאיין באופן גלוי וברור את מהימנותם, היה מקום לתת לכך משקל בהחלטה. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי לא כך הדבר. ראשית, בית המשפט התייחס רק לחלקים מהודעתה הנוגעים להיותה עדה ישירה למעשים, ולא נתן משקל לעדויות שמיעה שנמסרו על ידה. שנית, בית המשפט התייחס לפער בין שתי הודעותיה של המתלוננת ולא ראה בו פער משמעותי המצדיק קביעה לכאורית באשר ליכולתה של העדות לחזק את הראיות לכאורה. בכך לא מצאתי פסול. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הפער בין ההודעות אינו פער משמעותי ביותר, ואף שאפשר שיוכל לשמש את העורר במסגרת ההליך המרכזי לערער על מהימנותה של המתלוננת, אין לתת לו משקל במסגרת הליכי המעצר. כך הדבר אף באשר לסכסוך הקודם בין בעלה של המתלוננת לבין העורר, אשר השפעתו על מהימנותה צריכה להיבחן במסגרת ההליך המרכזי, והוא אינו יכול לקעקע את היות עדות המתלוננת ראיה לכאורה בשלב הנוכחי של ההליך. בהמשך לכך, לעניין עדותו של יעקוב אבו סעב, הרי שעדות זו היא ממילא בגדר חיזוק, והמשיבה אינה נסמכת עליה לבדה. מכל מקום, אף בעניין זה לא מצאתי כי הקשיים עליהם הצביע העורר באשר למהימנות הראייה הם כה משמעותיים עד שהם מצדיקים מתן משקל לכאורי נמוך במיוחד לה.

           בהמשך לאמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומה של מסוכנות שלא ניתן לאיינה על ידי חלופת מעצר. תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של העורר הוא חמור ביותר. העיון בתסקיר מעלה כי מדובר באדם שהתקשה לקיים הליך טיפולי משמעותי לאחר עבירות קודמות שביצע, ובעל נטייה לאלימות ול"פתרונות קיצוניים". יצוין בהקשר כי אין פסול בכך ששירות המבחן התחשב בעברו הפלילי העשיר של העורר. עבר פלילי זה, הכולל ריצוי עונש מאסר ארוך בגין רצח והרשעה נוספת בגין ניסיון לשוד מזויין, הדחה באיומים ובכוח ודרישה באיומים של רכוש, הוא שיקול של ממש המעיד על מסוכנותו של העורר.

           לבסוף, אציין כי טענת העורר בהודעת הערר, עליה לא שב בדיון לפניי, באשר לאי בחינת חלופות מעצר אחרות על ידי שירות המבחן, אינה ברורה, מקום בו ביקש שירות המבחן לבחון את החלופה היחידה שהוצעה על ידי העורר, והמפקחים כלל לא התייצבו לפגישה שנקבעה עימם. ברי, כי אם ברצונו של העורר להציע חלופות מעצר אחרות, יוכל לפנות לבית המשפט המחוזי אשר יחליט האם יש מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר משלים.

           סוף דבר, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ט בתמוז התשע"ב (9.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il